סבא שלי, שנולד בשנת 1935 בעיר בגדד, היה אדם יוצא דופן – אדם עם לב רחב, נשמה גדולה ואהבה אינסופית למדינת ישראל ולעמו. הוא נולד למשפחה חמה ומלוכדת, עם שישה אחים, וגדל בבית פשוט אך מלא באהבה, שמחה ומוזיקה עיראקית.
כבר בילדותו התגלה בו חוש אחריות נדיר – בגיל 11 בלבד יצא לעבוד כחייט. בעזרת העבודה הוא למד את מקצועו, והצליח לפרנס את משפחתו.
מלבד עבודתו, סבא אהב לשחק שש-בש – והוא היה פשוט תותח בזה! שעות על גבי שעות היה יושב עם חברים, מחייך את החיוך הרחב שלו ומנצח אחד אחרי השני. הצבע האהוב עליו היה צהוב – צבע של אור, שמחה ואופטימיות, ממש כמו האישיות שלו.
בשנת 1951, כשהיה בן 16, עלה לארץ ישראל יחד עם משפחתו. עם הגיעם, שיכנו אותם באוהלים בעלייה – שם חיו בתנאים קשים, ללא חשמל, כשהם מדליקים פנס שעובד על נפט כדי להאיר את הלילות הארוכים.
משם נדדו מפרדס חנה לכפר סבא, וגם שם חיו באוהלים, עד שבסופו של דבר הגיעו לשכונת התקווה בתל אביב – המקום שבו סוף סוף מצאו בית אמיתי.
במהלך השנים סבא למד נהיגה, והחל לעבוד כנהג מונית – מקצוע שאהב מאוד, ושאפשר לו לפגוש אנשים, לשוחח, ולחלוק את חוכמת החיים שלו עם כל נוסע.
לאחר שעלָה לארץ, סבא גם פגש והתאהב באישה מדהימה – סבתא שלי – שגם היא עלתה מעיראק. יחד הם הקימו בית חם ומלא אור, גידלו ילדים לתפארת, והניחו יסודות למשפחה גדולה, גאה וישראלית.
סבא השתתף בכל מלחמות ישראל, ובכל פעם שנדרש – עמד בגאווה לצד חבריו לנשק, מתוך תחושת שליחות עמוקה ואמונה בצדקת הדרך. הוא היה פטריוט אמיתי – כזה שלא רק דיבר על אהבת הארץ, אלא חי אותה, נשם אותה, ונתן לה את כל כולו.
מי שזכה להכיר את סבא, ידע שמדובר באדם נדיר: איש של ערכים, של יושר, של עבודה קשה, ושל אהבה עצומה למשפחתו. הוא תמיד היה שם בשביל כולם – עם חיוך, עצה טובה, ולב רחב שלא ידע גבולות.
סבא שלי נפטר בתאריך כ"ד בתשרי תשפ"א, ונקבר בבית העלמין ירקון שבתל אביב. גם היום, כשהוא כבר לא איתנו בגוף, הרוח שלו מלווה אותנו בכל יום מחדש – ברגעים הקטנים, בצחוק של הנכדים, בשירים של יום העצמאות, ובאהבה האינסופית לארץ הזאת שהוא כה אהב.
יהי זכרו ברוך ❤️
